במאמר זה אנו מסבירים את המחלוקת סביב פקודת חופש הדת שהונפקו על ידי כמה מדינות הודיות. בהודו, כמה מדינות העבירו לאחרונה חוקים המכונים לעתים "חוקי אהבה ג'יהאד", הכוללים הגבלות על חופש הביטוי והבעת אמונות דתיות, כמו גם את הזכות לחופש דתי. בשנים האחרונות, רוב המדינות מקיימות חוקים והנחיות האוסרות על נשים ללבוש בגדים דתיים במקומות ציבוריים או להגביל את יכולתן לעשות זאת בכל הנסיבות. למשל, הרשויות בסעודיה ממשיכות לדרוש מנשים ללבוש עבאיה, מעיל שחור רופף, ברבים. בהודו אסרו בתי ספר ומכללות באזורים מסוימים על תלמידים ומורים מוסלמים ללבוש מטפחות ראש, תוך ציון קוד לבוש אחיד. נשים במוזמביק אינן רשאיות ללבוש מטפחת בתמונות רשמיות או בתעודות זהות, ונערות בבתי ספר ציבוריים אינן מורשות ללבוש "בגדי פנים או גוף", כגון חיג'אב או חיג'אב – כמו מטפחת ראש.
במצרים
למשל, בשנת 2012 הממשלה אסרה על עובדות בחברת התעופה הלאומית ללבוש חיג'אב בעבודה. באלג'יריה מותר לעובדות ממשלתיות ללבוש "רעלה אסלאמית" או ניקאב המכסה את פניהם, אך עובדים מסוימים מנועים מלעשות זאת מכיוון שזה יקשה על ביצוע תפקידם הרשמי.
נשים מוטרדות בשלוש מדינות באזור בגין לבוש דתי
ולא בארבע מדינות. נשים לא מטרידות כאשר הן לובשות בגדים כאלה בחמש מדינות, אך 39 מדינות אוסרות עליהן ללבוש סוגים מסוימים של בגדים דתיים. נשים אינן לובשות בגדים דתיים בכל ארבע המדינות הללו ועל פי האו"ם מוגבלות ללבוש אותן בסוג מסוים של "בגדים דתיים" במדינה אחת.
בשנים 2012 ו 2013 לא היו חוקים המגבילים את יכולתן של נשים ללבוש בגדים דתיים
אך מצאנו חוקים או הנחיות המחייבות נשים ללבוש בגדים דתיים בתשע מדינות ומדיניות בשש. המקורות ששימשו במחקר זה לא מצאו מדינות באמריקה שהיו מחייבות נשים ללבוש בגדים דתיים בשנת 2012 ובשנת 2013, למעט מדינה אחת (קנדה) שהגבילה את הלבוש הדתי של נשים.
בשנת 2015
למשל, קבוצה של בישופות ב כנסיית אנגליה דגלה בשפה ובדימוי אלוהי כוללני יותר שיכלול כינויי נשים. עומאן מאפשר לנשים ללבוש פנים – רעלה – אך אינו מאפשר להן ללבוש מטפחת ראש בתמונות רשמיות. בעוד שחלק מהמוסלמים רואים במושג החיג'אב מאוזן ותואם למושגים של שוויון מגדרי (אין צורך בהצעת מחיר), אחרים רואים בכך מתכון דתי לעטות נשים. אך רבים רואים בכך ניסיון לתקוף את מה שמוסלמים רבים מחשיבים כימר, קוד הלבוש לנשים באסלאם ודתות אחרות, כמו החיג'אב.
לבסוף
בעוד שהתנ"ך בדרך כלל מדבר על נשים הכפופות לבעליהן, פול כאן מדבר על נשים שהן בדרך כלל נושא לגברים, במובן כללי (אם כי ברור שהוא מוגבל), כפי שמכונה בדרך כלל ב הכנסייה. נשים צריכות להתייחס לגברים בכבוד מיוחד, ולגברים להתייחס לנשים כאל הנמוכות ביותר בכנסייה בהשוואה לגברים (טימותיוס 1: 1-1). בכל מקום בו חסד האל יכול לברך על היחסים, גברים צריכים תמיד להתייחס לנשים בכבוד, אך נראה כי החכמים עוסקים יותר בשמירה על השליטה החוקית שלהם בנשים.
ברוב הכנסיות
אפילו לא מתפללים מנשים מהדוכן, אבל אני חושב שיש כאן יותר על כף המאזניים. אם כנסיות אחרות בעולם הגוי היו מורשות לנהוג אחר נוהג אחר, עצם הערעור על נוהג הכנסייה ביהודה לא היה אומר הרבה. אך אם כנסיית ישוע המשיח של קדושים אחרונים, או כל כנסייה אחרת, תאפשר לנשים לשיר, זה אומר הרבה.
אז מדוע מותר לנשים להופיע כאמניות סולו בשירותי הכנסייה עם גברים ונשים
אך לא להטיף ולדבר במובן הרגיל? פול הקדוש התכוון לכך כשאמר: "תנו לנשים בכנסיה לשתוק" (קורינתים א ', 11: 5). כשאמר פול בקורינתוס א '11: 5 שנשים צריכות לכסות את ראשן תוך כדי תפילה ונבואה, הוא לא הניח שהן ידברו בכנסייה. פאולוס דיבר עם נשות הכנסייה הזאת, וכל הכנסיות שלפניהן. אם מצווים על נשים לציית למי שאומר, אין להן זכות לדבר בכנסיות שלהן, מה שלדעתי הוא הקריאה הנכונה של פסוק 34 (ראו להלן), ואם אינן מורשות, מה פירוש סנט פול כאשר הוא אומר שהם צריכים לשתוק בכנסייה?
פול מפרט מגוון שלם של דברים שמשתבשים בשירותי הכנסייה
אך בשום מקום הוא לא מדגיש נשים סוררות במיוחד. פאולוס התייחס להתרגשות בקשר למתנות רוחניות בקטע הקודם, ולכן הוא לא הבחין בנשים, ובשום מקום בקורינתים א '11: 5 לא מזכיר פול נשים.